פסק-דין בתיק עת"מ 22861-10-11

1.         עתירה לביטול שומות ארנונה מתוקנות שהוצאו לעותרת ביום 24/3/11 ביחס לשנים 2011-2007. במוקד הדיון ניצבות שתי שאלות; האם הוצאת השומות המתוקנות מנוגדת להסכם שנערך בין הצדדים בשנת 2006; והאם השומות בטלות בשל היותן שומות רטרואקטיביות?

רקע

2.         העותרת הינה המחזיקה של נכס המשמש כמפעל לייצור פרופילי אלומיניום והמצוי באזור התעשייה של העיר כרמיאל. בין העותרת למשיבה התגלעו בעבר מחלוקות לעניין סיווגם של חלקי הנכס השונים ועל שטח הנכס. מחלוקות אלו הובאו לפתחה של ועדת הערר שליד עיריית כרמיאל (ערר 15/05).

            בחודש 10/06 הגיעו הצדדים להסדר פשרה שהוגש לוועדת הערר וקיבל תוקף של פסק דין. לענייננו נציין כי בהסכם נקבע כי שטח הנכס לצורך חישוב הארנונה יועמד על 3,140 מ"ר החל מיום המבנה על ידי המערערת. כן הוסכם כי מיום 1/1/05 יסווגו 70% משטח המבנה בסיווג "מפעלים/בתי חרושת" (סיווג 400) ו-30% הנותרים יסווגו בסיווג "עסקים באזור תעשיה" (סיווג 302) (להלן "הסכם הפשרה").

3.         הצדדים לא הגבילו את תחולת ההסכם אלא קבעו כי ההכרעה תחייבן "[...] זאת ככל שלא יתבצעו בעתיד שינויים לעומת המצב הקיים נכון למועד חתימת הסכם זה".

            חשוב לציין כי טרם חתימת ההסכם נערך ביקור בנכס על ידי מר זאב נאמן, מי ששימש אותה עת כמנהל הארנונה במשיבה. המנהל בדק את הנכס ואת השימושים השונים בו והעלה הערותיו על גבי תשריט מדידה וזה שימש בסיס לאותו הסכם פשרה.

4.         מאז חתימת הסכם הפשרה ואילך נשלחו לעותרת הודעות חיוב שחושבו על פי המוסכם. בחודש 3/11 הוצאה לעותרת שומה מתוקנת המיוחסת לשנת 2011, ובה נדרשה העותרת לשלם גם הפרשים עבור השנים 2010-2007 (נספח "א" לעתירה). בהודעת השומה המתוקנת נקבע כי סך כל השטח החייב בארנונה הינו 3,268 מ"ר ולא 3,140 מ"ר כפי שנקבע בהסכם הפשרה. כמו כן שונה הסיווג לגבי חלק מהנכס מסיווג של "עסקים באזור תעשיה", ל"משרדים באזור תעשיה"(סיווג 311), סך כל תוספת הארנונה שנדרשה מהעותרת הייתה 20,448 ש"ח לשנת 2011 ו 75,521 ש"ח (קרן) לשנות העבר.

5.         עם קבלת שומה מתוקנת זו הגישה העותרת השגה למנהל הארנונה ומשזו נדחתה הגישה ערר לוועדת הערר שליד עיריית כרמיאל (ערר 59/11). במקביל הגישה עתירה זו לקבוע כי המשיבה הייתה מנועה מלתקן את השומות.

הטענות

6.         העותרת טוענת בעתירתה כי המשיבה לא הייתה רשאית לסטות מהסכם הפשרה ולהשתחרר מהוראותיו. לדבריה הסכם הפשרה מהווה "מיצוע" של החיובים (סעיף 28 לעתירה) ולא קמה לה כל עילה להשתחרר מהוראותיו. כן טענה כי על פי הדין רשות מקומית אינה רשאית להטיל חיוב רטרואקטיבי. העותרת מוסיפה וטוענת כי אפילו רשאית הרשות להטיל חיוב רטרואקטיבי הרי שלא ניתן היה לחייבה בהפרשי הצמדה וריבית. לגבי שינוי סיווגם של חלקי הנכס מ"עסקים" ל"משרדים" נטען כי השינוי מנוגד ל"דיני ההקפאה".

7.         המשיבה מצידה טוענת כי טענות העותרות מצויות בחלקן במישור העובדתי ועל כן יש לבררן תחילה בפני ועדת הערר. עוד נטען כי העותרת ביצעה שינויים בשימושים בנכס, מבלי להודיע עליהם למשיבה, ותוך שהיא מונעת מנציגי המשיבה לערוך מדידה משלה נכס. המשיבה מבהירה כי השומה המתוקנת אינה מהווה הפרה של הסכם הפשרה, שכן הסכם הפשרה קבע כי אם יבוצעו שינויים ניתן יהיה לשנות את השומות. עוד טענה כי הואיל ו"האשם" לכך שהשומות לא תוקנו עם ביצוע השינויים רובץ לפתחה של העותרת  הרי שאין כל מניעה שיוצאו שומות רטרואקטיביות.

דיון והכרעה

8.         נקודת המוצא לדיון הינה כי מחלוקת עובדתית בנוגע למדידות בפועל ולשימושים בכל נכס תוכרע על ידי ועדת הערר במסגרת ערר 59/11 ועל כן הדיון בעתירה לא יתייחס לטענות העובדתיות גופן. הדיון מתמקד אם כך רק בשאלות שאינן בסמכות ועדת הערר.

הסטיה מהסכם הפשרה

9.         בהסכם הפשרה שהוגש לוועדת הערר בשנת 2006 (ערר 15/05) הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע לנתוני יסוד שעל פיהם יחושבו חיובי הארנונה המוטלים על העותרת. נתונים אלו התייחסו לשטח הכולל ולחלוקת הנכס לשימושים השונים.

            הצדדים לא הגבילו את תקופת חלותו של הסכם הפשרה, אולם קבעו מפורשות כי אם יתרחשו שינויים בעתיד, ניתן יהיה לשוב ולעלות טענות בנוגע לשטח ולסיווגים. משמע, ככל שאכן התרחשו שינויים רלבנטיים, הרי שמכוחו של ההסכם עצמו רשאית המשיבה לסטות מהנתונים המוסכמים ולבסס את חיובי הארנונה על המצב העובדתי החדש.

            בנסיבות אלו טענות העותרת בנוגע לעילות ההשתחררות של רשות מנהלית מהתחייבויות והסכמות שקבלה על עצמה אינן רלבנטיות להליך הנוכחי, שהרי המשיבה לא ביקשה להשתחרר מההסכם אלא לפעול מכוחו; המשיבה מבקשת לסטות מהנתונים המוסכמים בשל התקיימותו של תנאי מוסכם - שינוי במצב העובדתי.

10.        יתירה מזו, כבר נאמר בפסיקה פעמים רבות כי הסכמים בין רשות מינהלית לנישום בעניין ארנונה הינם רצויים שכן יש בהם כדי לתרום לוודאות, לחסכון וליעילות הגביה. עם זאת נאמר כי "[...] אין בכוחם לכבול את הצדדים לעולם ועד" (בר"מ 8312/07 הסוכנות היהודית נ' עיריית טבריה (ניתן ביום 21/5/09); ע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני נ' עיריית נשר, פ"ד נט(1) 111, 118 (2004)).

            עוד נקבע כי הרשות המקומית אינה צריכה לנקוט בהליך כלשהו כדי להשתחרר מהסכם שנכרת עם נישום והודעת החיוב החדשה מהווה למעשה הודעת השתחררות. כל שנדרש מהרשות הינו לשקול את השיקולים הרלבנטיים, על פי כללי המשפט המינהלי, בטרם תחליט לסטות מההסכם (בר"מ 8312/07 הנ"ל, עע"מ 8380/07 עיריית חדרה נ' רכבת ישראל בע"מ (ניתן ביום 16/2/10)).